העיצוב האיטלקי נחשב מאז ומעולם לעיצוב הטוב בעולם. מאופנה דרך עיצוב פנים ועד לעיצוב מוצר, נדמה שאין דנ"א של עיצוב לאומי שיכול להתחרות באיטליה. מדוע האיטלקים טובים כל כך? מה הופך עיצובים איטלקיים למיוחדים כל כך? מובן שההיסטוריה של העיצוב האיטלקי מושתתת על האומנים האיטלקים ועל מסורת האומנות באיטלקיה. הזיקה לאומנות של השכבה האריסטוקרטית, ואפילו של האפיפיורים, שלאורך ההיסטוריה – ובעיקר בתקופת הרנסנס במאות ה-15 וה-16 – השקיעו סכומי עתק באומנות, עיצוב ותרבות, כסמן היררכי לעילית האיטלקית.
המהפכה התעשייתית רק הגבירה את האפשרויות להשיג איכויות עיצוביות באמצעות טכנולוגיות וחומרים שנוספו למלאכות הוותיקות, ואפשרו לעיצוב האיטלקי להתפתח לאט בתחומים שונים ומגוונים.
בתחילת המאה ה-20 התעוררו לחיים העיצוב התעשייתי ועיצוב הפנים בדמות עבודתם של ראשוני המעצבים הגדולים של איטליה המודרנית. בתחילה, מעצבי רהיטים נאבקו ליצור איזון שווה בין אלגנטיות קלאסית ליצירתיות מודרנית, ויצרו יצירות שדומות דמיון רב לסגנון הצרפתי של אסכולת האר-דקו. עם זאת, האר-דקו האיטלקי הגיע לשיאו עם קטעים מתוחכמים, אלגנטיים, מעודנים וחדשניים של ג'יו פונטי.
פיתוח העיצוב התעשייתי האיטלקי התגבר במהלך מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהמכונות והטכנולוגיה אפשרו לו להיות סדרתי. בהסתכלות על התנועה הרציונליסטית האירופית, הרציונליזם האיטלקי החל להתעורר בסוף שנות העשרים. בהשראת תפיסת הסטנדרטיזציה וחומרים תעשייתיים חדשים כמו זכוכית, לינולאום ופלדה, מעצבים מהאגודה הרציונליסטית המוצלחת והמפורסמת ביותר, Gruppo 7, יצרו יצירות באמצעות פלדה צינורית בסגנון פשוט למדי. המעצב הייצוגי ביותר של תקופה זו היה ג'וזפה טראני (Terragni), שרהיטיו התאפיינו בצורות גיאומטריות פשוטות ופונקציונליות ונשענו על שפת הבאוהאוס. למגזינים שעסקו בעיצובים מודרניים, כגון דומוס ו-Casabella היה תפקיד מפתח בהתפתחות והצמיחה של העיצוב האיטלקי במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. וכך העיצוב האיטלקי, שנטה תחילה להתיישר עם טרנדים וסגנונות בין-לאומיים, החל להתבלט במקוריותו ובתחכום שלו.
רק לאחר מלחמת העולם השנייה הפך העיצוב האיטלקי למוכר ובעל שם עולמי. תהליכי הגלובליזציה הם שאפשרו את תור הזהב והאוונגרד של עיצוב איטלקי מבחינה טכנית, פורמלית ואמנותית, עם פרויקטים תחרותיים שחתרו לחדשנות ויצירתיות. עבודות המעצבים התמזגו עם מחקר ותעשייה. חפצים ורהיטים תעשייתיים הפכו לסמל החדשנות העיצובית של שנות החמישים. במהלך תקופה זו, מעצבים כמו אקילה קסטיליוני (Castiglioni), גאה אולנטי (Aulenti) וויקו מג'יסטרטי (Magistretti) תרמו רבות לכך שאיטליה הפכה למֶכּה של היצירתיות והחדשנות.
במהלך שנות השישים והשבעים הגיע עיצוב הפנים האיטלקי לשיאו מבחינת ליטוש סגנונו. הסגנונות Bel Design ו-Linea Italiana הפכו לשם דבר וחלק שגור אוצר המילים של עיצוב רהיטים. העשור החדש הציג שמות חדשים כמו מריו בליני (Bellini), אנצו מארי (Mari) ורודולפו בונטו (Bonetto), שהזניקו את ההצלחה הבין-לאומית של העיצוב האיטלקי הטהור. במחצית השנייה של שנות השבעים השתלטו הסגנון הפרובוקטיבי והקיטש החדש על העיצוב האיטלקי.
למעשה עיצוב איטלקי הפך לסמל סטטוס בכל תחום שיש בו היבטים אסתטיים ועיצוביים. מכוניות שיוצרו באיטליה, למשל, היו מסמלי הסטטוס הגדולים של המאה: פיאט, לנצ'יה, אלפא רומיאו, למבורגיני, ופינינפארינה הובילו את רשימת כלי הרכב הנחשקים בעולם.
אופנה הייתה תמיד חלק חשוב מהתרבות האיטלקית. כבר במאות ה-11 ועד ה-16, האופנה האיטלקית ניצבה בחזית מגמות האופנה של אירופה: ערים כמו ונציה, מילאנו, פירנצה וויצ'נצה ייצרו מוצרי יוקרה. בעת המודרנית, בתי אופנה מרכזיים דוגמת גוצ'י, אמיליו פוצ'י, ולנטינו, פראדה, מיו מיו, דולצ'ה וגבאנה ורבים אחרים מיצבו את איטליה בחזית מגמות האופנה העולמיות. התווית "תוצרת איטליה" הפכה לאחד הסימנים המוכרים ביותר לאיכות וחדשנות באופנה העכשווית. לקראת סוף המאה ה-20, מותגי-העל האיטלקיים הובילו את כל תחומי הלייף סטייל, ומותגי האופנה השתלטו על ייצור בשמים, ועל עולמות עיצוב הפנים ועיצוב המוצר הגלובליים.
איטליה נמצאת כבר מאות שנים בחזית מגמות העיצוב בכל העולם. יש הטוענים שהיעדר המשאבים הטבעיים במדינה הוא הסיבה לכך שמעצבים איטלקיים נאלצו לעבוד תמיד עם חומרים מוגבלים, ולאתגר את היצירתיות שלהם כדי ליצור את הצורות היפות ביותר. במקביל הופיעה באיטליה פרקטיקה תרבותית מיוחדת, שבאמצעותה הוגדר המושג – "טעם טוב", דבר שהפך באופן רשמי את העיצוב האיטלקי לתו האיכות העולמי שעל פיו יישק דבר.
